"איני יכול עוד"

"איני יכול עוד" ממנחם בגין עד מתי מילוא – עובדה.

מאת: טלילה לוי בן זכאי

תוך האזנה חוזרת ללהקלטת תכניתו של גיא זוהר בה שוחח עם אלקנה שור, כתב "מעריב" על "עובדה" של אילנה דיין, שליוותה את מתי מילוא אל סוף חייו בעזרת "דיגניטאס" משווייץ, הבחנתי שהכתב מבלבל בין המחלות השונות, ובכך מבלבל את הקהל.

אין שום דבר משותף בין סרטן, אלצהיימר ופארקינסון פרט להיותן צרה צרורה המפילה חללים רבים.

הסרטן היא מחלה בת אפשרות מסוימת לריפוי, במיוחד אם היא מתגלית בשלב מוקדם. הטיפולים אמנםקשים ביותר, אך הם מלווים בתקווה לסוף טוב.

לא כך שתי האחרות שאין להן ריפוי. חד וחלק. האלצהיימר פוגע במוח הפארקינסון בגוףבתנועה ושתיהן מקננות בגוף החולה עד יומו האחרון, ללא ריפוי. ללא תקווה. התרופות הניתנות (מתי מילוא הזכיר 30 ביום!) מנסות לעצור את ההתדרדרות ולצמצם את הכאבים. החיים הפגומים האלה יכולים
להימשך שנים רבות, כל עוד הלב מתפקד.

מתי היה בן 45 כשנפגע. אדם באמצע חייו, איש עבודה ומשפחה. 25 שנים הוא ומשפחתו התמודדו בגבורה, כןבגבורהבמחלה הארורה עד שאמר"אני לא יכול יותר".

אז מי אתה שתספר לו על אהובה עוזרי או ספי ריבלין שנאבקו כי היה סיכוי.

משפחתו של מילוא ביקשה באמת להעביר מסר:

לחולים הילחמו כל עוד אפשר ולמימסד תמצאו דרך לאפשר לחולים שאפסה תקוותם, להיאסף אל אבותיהם בשלווה.

ובמלים שלי: הצטרפו ליוזמה של ח"כ עופר שלח לאשר מוות במירשם חולה למי שזמנו תם אך לא נשלם.

Comments are closed.