זכויות החולה הנוטה למות

7.4.15

זכויות החולה הנוטה למות

הנני מכבדת מאוד את אותם רופאים העומדים פנים אל פנים מול החולים הנוטים למות ועדים יוםיום ושעה –שעה לסבלם ולהתלבטויותיהם של אלה. יחד עם זאת התרשמתי מכתבתה של ד"ר לריסה ריבו ב– ynet:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4644445,00.html

כי יש כאן ערבוב בין שני נושאים:

חוק החולה הנוטה למות מבוסס על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חוק זה קובע כי לכל אדם יש אוטונומיה על גופו. פירוש הדבר כי זכותו הבלעדית של אדם חולה במחלה סופנית להחליט אם רצונו להמשיך בטיפול הרפואי הידוע כיום לעולם הרפואה ולהאריך את חייו בעוד זמן מה, למרות הידיעה שאין אפשרות לרפא את מחלתו או אפילו לשפר את מצבו. כמו שכתבה ד"ר ריבו, שיקוליו של החולה אינם בהכרח רפואיים. הם עשויים להיות ציפייה לאירוע משפחתי משמח, מילוי משאלה שטרם התמלאה וכו'. בכל המקרים ההחלטה היא בידי החולה בלבד.

מצד שני גם ההחלטה להפסיק טיפול רפואי שתפקידו הוא הארכת חיים בלבד צריכה להיות נתונה בלעדית בידי החולה וגם כאן עשויות להיות סיבות רבות ושונות להחלטה זו: סבל וכאב, איבוד הכבוד, איבוד איכות החיים וכו'. תפקיד הרופא בשני המקרים הוא להסביר לחולה את כל הכרוך בהחלטתו ולאחר ששוכנע כי החולה הבין את הדברים חייב הרופא לכבד את החלטתו.

נושא אחר הוא חובתה של המדינה בטיפול בחולים הנוטים למות. כאן אני מסכימה לגמרי עם דרישתה של ד"ר ריבו לשר הבריאות המתמנה לספק לחולים המבקשים להאריך את חייהם את כל האמצעים שהרפואה המודרנית מסוגלת להעמיד לרשותם. אולם באותה מידה חייבת המדינה לכבד את רצון החולים שאינם רוצים להאריך את חייהם בהגיעם למצב סופני. תפקיד המדינה במקרים אלה לעשות הכול כדי להקל על סבלם של החולים ע"י תרופות נוגדות כאב, טיפול פליאטיבי בבית או בבית חולים, יצירת סביבה תומכת וכו.

בינה דיבוןיו"ר הוועד המנהל

עמותת ליל"ךלחיות ולמות בכבוד'

Comments are closed.