מאבקים בארץ

מאבקים בארץ (פסקידין מהשנים 1987-2002

המקרה הראשון בישראל:

גדעון נקש, החולה במחלת ניוון שרירים פנה בשנת 1987 לבג"ץ בבקשה לנתקו ממכונת הנשמה. בקשתו נדחתה לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה כי נקש הסכים לביצוע ניתוח

שהאריך את חייו.

באותה השנה פנתה התינוקת שפר, חולה בטייזקס, באמצעות הוריה לבית המשפט בבקשה להימנע מטיפול רפואי. בשנת 1988 דחה השופט אליהו מצא את הבקשה. באותה השנה הוגשה עתירה נוספת בענינה לבג"ץ והשופט מנחם אילון דחה את הבקשה משני נימוקים: לא הוכח שהילדה סובלת ונוצרו חילוקי דעות בין האב לבין האם בענין הניתוק. התינוקת נפטרה בטרם פרסום פסק הדין.

בשנת 1990 נתקבלה הפסיקה הראשונה שנענתה לעתירתו של חולה. השופט המחוזי אורי גורן פסק כי רופאיו של בנימין אייל, שחלה בניוון שרירים, רשאים להענות לבקשתו ולא לחברו למכונת הנשמה. גם הרב הראשי של ת"א באותה העת, הרב לאו, הצטרף להסכמה שלא לחבר את החולה למכשיר אולם הגביל את הסכמתו רק למקרה זה.

במאי 1992 אישר שופט בית המשפט המחוזי משה טלגם, בצעד חסר תקדים, לא לחבר חולה למכשיר החייאה. הצו הוצא לבקשת מרים צדוק, שחלתה ארבע שנים קודם לכן באלצהיימר. בזמן שהשופט טלגם נעתר לבקשתה היתה מרים צדוק מחוסרת הכרה. בפסה"ד קבע השופט טלגם שיש להימנע מחיבור למכשור. זוהי הכרה ברצונו ובזכותו של החולה. במקרה הזה חשוב להדגיש שפסק הדין ניתן עפ"י בקשת החולה (באמצעות קלטת) משנת 1990 בהיותה בהכרה מלאה. זו היתה הפעם הראשונה שבית המשפט הכיר במושג Living Will – צוואה בחיים. במקרה של צדוק אסר השופט על הרופאים לחבר את החולה למכשירי החייאה. מדובר איפוא לא ברשות שניתנה לרופאים, אלא בחובה שהוטלה עליהם.

בשנת 1993 פנתה רחל צעדי, חולת כליות סופנית, לבית המשפט בבקשה שלא לחברה למכונת דיאליזה. השופט אורי גורן נעתר לבקשתה. זהו מתן היתר למניעת טיפול ולא הפסקתו.

בשנת 1995 פנתה פלונית, חולה בטרשת נפוצה, לבית המשפט בבקשה שלא לחברה למכשור הנשמה. השופט קלינג קבע בפסק הדין שיש להעתר לבקשת החולה.

בינואר 1996 אסר בית המשפט לחבר שני חולים סופניים למכונת החייאה. שניהם לקו בניוון שרירים. אחד מהם היה איתי ארד, טייס קרב בצה"ל לשעבר. לבקשתו נלוו חוות דעת פסיכיאטריות הקובעות כי בקשתו ניתנה בדעה צלולה. עד להכרעה סופנית החליט השופט טלגם שאין לחבר את החולים למכשור החייאה ואין להתערב במצבם הרפואי בניגוד לרצונם והסכמתם. השופט הדגיש:"…עובדתית ברור שמרגע שייעשה חיבור למכשור החייאה ישתנה מצבו של המבקש שינוי עקרוני ואין דומה ניתוק ממכשור לאי חיבורו."

באותה השנה פנתה, מרים ביבס, חולה בנפחת ריאות (אמפיזמה) לבית המשפט בבקשה שלא לחברה למכשור הנשמה. השופטת סירוטה נענתה לבקשתה. מרים ביבס, שחתמה על טופס "צוואה בחיים" היתה חברה בעמותת ליל"ך. בשנת 2002 נפטרה מרים ביבס בביתה ממחלתה.

בשנת 1997 עתרו בוורלי וזאב איכר לבית המשפט בבקשה שלא לנתח את בנם שנית לצורך השתלת צנתר דיאליזה ולא להאריך את חייו של הבן שסבל מפיגור שכלי עמוק וממחלת כליות קשה שבגינה הזדקק לניתוחים רבים ולהחדרה חוזרת של צנתרים. בית המשפט פסק נגדם. ההורים ערערו והשופט אורי גורן קבל את הערעור לאחר ששוכנע שטובת הילד לנגד עיניהם. אולם בית המשפט העליון בהרכב של תשעה שופטים קבל את ערעור המדינה בטענה שהאוטונומיה של ההורים על גידול ילדיהם אינה בלעדית ובית המשפט רשאי להתערב אם הוכח שטובת הילד דורשת זאת, גם אם כוונת ההורים כנה. בית המשפט העליון הורה להחזיר את התיק לבית המשפט לעניני משפחה, אולם בשלב זה תש כוחם של ההורים (אבי המשפחה חלה בסרטן) והם החליטו להפסיק את המאבק המשפטי. בשנת 1999, לאחר 14 ניתוחים להחדרת צנתר, נפטר הבן לאחר שחלה הידרדרות במצבו והרופאים החליטו מיוזמתם להפסיק את הטיפול ולא לנתחו פעם נוספת.

באותה השנה אישר בית המשפט את בקשתם של זוג הורים לילד בן 8, שסבל מפיגור שכלי וממחלות סופניות, שלא להאריך את חייו באופן מלאכותי. השופט אורי גורן פסק, בניגוד להחלטות קודמות שכפו על ההורים לאשר טיפול, שאכן קיים עקרון "קדושת החיים" אולם במקרה הזה חיי הקטין אינם חיים כלל ואין לכפות עליו את המשך הסבל.

בשנת 1998, לאחר שהשופט משה טלגם קיבל את עתירתו של איתי ארד, ניתק אותו פרופסור אבינועם רכס ממכונת הנשמה. אח"כ הזריק לו פרופ' רכס חומר מרדים כדי שלא ייאלץ לחוות את יסורי גסיסתו ואת תחושת המחנק שבניתוק ממכונת ההנשמה. 24 שעות לאחר שנותק ממכונת ההנשמה נפטר איתי ארד ממחלתו.

באותה השנה פנתה עדית מאיר, חולה בניוון שרירים, לבית המשפט בבקשה שלא לחברה למכשור הנשמה לכשקיומה יהיה תלוי בו. עוד היא בקשה שאם תחובר – יופסק החיבור כאשר יתברר כי אין לה אפשרות לקיים חיים ללא הנשמה מתמדת. בקשתה נדחתה והיא נפטרה בטרם הוגש הערעור.

בשנת 1999 בקשה חולה מחוסרת הכרה, באמצעות בנה, להפסיק להזינה באמצעים מלאכותיים. היא היתה חולה סיעודית קשה, מרותקת לכסא גלגלים וסבלה מהידרדרות שכלית סופנית. היא לקתה בארוע מוחי והפכה לצמח, אך המשיכה לחיות ללא עזרת מכשירי החייאה. בעת היותה מחוסרת הכרה לא יכלה החולה לבלוע מזון והיה צורך לחברה למכונת הזנה. השופט טלגם קבע תקדים כשאישר לנתק את החולה ממכשיר ההזנה שלה. המדינה עתרה לבג"ץ וערכאה זו ביטלה את פסיקתו של השופט טלגם.

באותה השנה פנתהנחמה שמחי, חולה בניוון שרירים, לבית המשפט בבקשה לנתקה ממכשור ההנשמה. לאחר שצפה בקלטת וידיאו של החולה בה היא מבקשת שלא לחברה, השתכנע השופט טלגם שהחולה מבינה את ההליך ופסק לנתקה ממכשור ההחייאה.

עדיין בשנת 1999 פנתה חולה לבית המשפט בבקשה שלא לחברה לבלוני חמצן. השופט יעקובי שווילי, שהגיע לבית החולים לבקר את החולה, פסק שיש לכבד את רצונה והורה לרופאים להימנע מחיבור למכשור. האשה נפטרה כעבור ימים אחדים.

באותה השנה הגישה אסתר וייץ, חולה בניוון שרירים בקשה לבית המשפט לניתוק עתידי ממכשור החייאה, כשמצבה יחמיר בעתיד. השופט גור נענה לבקשה.

אירוע שני של ניתוק חולה ממכשור החייאה היה בשנת 2001 כאשר חולה במחלת ניוון שרירים פנתה לבית המשפט בבקשה לנתקה ממכשור כזה שאליו היתה מחוברת במיטתה בביתה. השופט אורי גורן שענה לבקשת החולה קבע כי הרופא שינתק אותה יהיה חסין מפני תביעה והורה על ניתוק החולה מהמכשיר. הניתוק התקיים בביתה של החולה ע"י רופאים.

בשנת 2002 היה האירוע השלישי של ניתוק חולה ממכשור החייאה בישראל . חולה בניוון שרירים פנה לבית המשפט בבקשה לנתקו. בקשתו לוותה בחוות דעת רפואית ופסיכיאטרית. השופט נסים ישעיה נענה לבקשה. חשוב להדגיש שהחולה היה שומר מצוות ובקשתו כובדה גם ע"י רב. היועץ המשפטי לממשלה לא התנגד והליך הניתוק בוצע.

באוקטובר של אותה השנה פנה חולה ניוון שרירים בן 35 לבית המשפט וביקש לנתקו ממכשור ההחייאה בבוא העת. השופט אורי גורן הכיר בזכותו החולה להתנתק בבוא העת ובהתאם לרצונו. בית המשפט קבע שהחולה לא יאלץ לפנות שנית לבית המשפט כשיחליט להתנתק מהמכשור.

כאמור לעיל, בעבר הכירו בתי המשפט בזכותם של חולים סופניים להתנתק ממכשור מאריך חיים, אולם באותם מקרים היה מדובר בניתוק מיידי או באיחיבור עתידי. השופט גורן כתב בפסק דין כי לפני שפעולות ההתנתקות יתבצעו יש לקבל חוות דעת פסיכיאטרית של מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים ובה יצויין רצונו האמיתי והסופי של החולה.

יש לציין שעל אף התעוררות המודעות לנושא במהלך השנים, הנצחונות בבתי המשפט והמאבק הציבורי, עדיין אנו נתקלים בכל שנה בזוגות של קשישים וחולים סופניים המחליטים ליטול את חייהם במו ידיהם, במקום להסתבך בערכאות המשפטיות.

Comments are closed.