הגישה למוות בכבוד בהלכה היהודית
נקודת המוצא של היהדות היא, כי חיי האדם הם פיקדון בידיו מאת האלוהים ולפיכך אין לנו רשות להפסיקם. לכן לפי היהדות התאבדות היא חטא ומי שמתאבד נקבר מחוץ לגדר בית הקברות ואין לו חלק בעולם הבא. יחד עם זאת הצטיינה היהדות מאז ומתמיד בכך שהתאימה עצמה לחיי האדם, וידועה האימרה: "וחי בהם", כלומר חוקי התורה הם כאלה שהאדם יכול לקיים אותם מבלי לפגוע בחייו הנורמליים ומתוך התחשבות בצרכים מיוחדים ובמצבים מיוחדים.
גם למצב הגסיסה והמוות ניגשה היהדות בגישה המתחשבת בתנאים בכל מקרה ומקרה. הרמב"ם פסק כי "גוסס הרי הוא כחי לכל דבר" (יורה דעה, סימן של"ט א'), אולם ישנה פסיקה של הרמ"ה (ר' משה איסרליש) שהיה מגדולי הפוסקים ביהדות בכל הדורות, כי אמנם אסור לקרב מיתתו של גוסס, אולם מותר להסיר גורמים המעכבים את יציאת נשמתו.
באחת ההלכות נאמר, כי אם שמו מלח (תרופה) על לשונו של גוסס ורואים כי סבלו קשה, יש להסיר את המלח. אותו הדבר לגבי רעש (קול דופק, חטיבת עצים וכו') שמפריעים לנשמה לצאת, יש להפסיק את הרעש. במקרה של איבוד לדעת של חולה סופני שאינו יכול לשאת את יסוריו, פוסקים רוב המקורות כי אין עליו דין של "מאבד עצמו לדעת".
הר"ן (ר' נחמן) במסכת נדרים דף מ' א' אומר שמותר להתפלל על אדם גוסס שימות אם רואים שהוא מלא ייסורים, אבל אסור להחיש את מותו על ידי מעשה ממש, כגון זריקה וכו'.
האגדה אף היא עוסקת בנושא וישנן שלוש אגדות מפורסמות שמתוכן ניתן לעמוד על עמדת החכמים בעניין:
בין הפוסקים בדורנו קיימים חילוקי דעות. יש פסיקה של ארבעה מגדולי הפסיקה בעולם החרדי: הרב אלישיב, הרב שלמה זלמן אוירבך ז"ל, הרב ווזנר והרב קרליץ. הם טוענים כי אסור לקרב מותו של חולה סופני ע"י מעשה, ובשעותיו האחרונות אסור אפילו לטלטלו. חייב החולה לקבל את הטיפולים הבאים או את חלקם עד הרגע האחרון: הזנה, עירוי נוזלים, זריקת אינסולין, מורפיום במינון מבוקר, אנטיביוטיקה ומנות דם.
לעומתם פוסק הרב משה פיינשטין ז"ל שהיה גדול הפוסקים בארה"ב, כי אם החולה מתייסר מותר להניח לו ולא לתת טיפול כלשהו, בבחינת "שב ואל תעשה", אלא תרופות להקלת הכאבים בלבד.
הרב גורן ז"ל פוסק כי אם מוחו של חולה ניזוק בצורה בלתי הפיכה מותר להפסיק את פעולת מכונת ההחייאה, אפילו אם ליבו ממשיך לפעום. כן פוסק הרב גורן כי מותר להתפלל במצבים מסויימים על אדם שימות. הגדרתו היא שאסור לעשות כל פעולה בתוך גוף החולה כדי להחיש את מותו, אבל מותר לעשות פעולות מחוץ לגופו.
פסיקה אחרת של הרב גורן ז"ל מרחיקה לכת וטוענת, לפי ההלכה של "הסרת מלח מן הלשון", כי אם רופא חיבר חולה למכשירי החייאה מתוך שיקול מוטעה והדבר לא יביא לריפויו או להקלה אלא לסבל בלבד, מותר לנתק את החולה מן המכשירים.
אולם דעת רוב גדולי ההלכה היא שאין לעשות שום מעשה אקטיבי על מנת להפסיק חיים אלא רק פעולה פסיבית.
מסקנתו של הרב גורן היא:
אסור לגרום לעיכוב יציאת נשמתו של אדם ואם ברור כי הוא בתהליך לקראת המוות יש לתת לו למות בכבוד ואסור להתערב, כי זו כאילו התערבות במעשי הקב"ה. יש רגע שצריך לעמוד מן הצד ולתת לדברים להתנהל כפי שנגזר מן השמים.
בשנת 1995 פרסמה בחשאי קבוצת רבנים ופוסקי הלכה רשימת הנחיות המתייחסות לטיפול בחולים סופניים. מההנחיות עולה כי ההלכה מתירה לרופאים המטפלים בחולים סופניים לנקוט צעדים שיביאו למותם של החולים באופן עקיף. הרבנים התירו להימנע מטיפולים כימותרפיים, מניתוחים ומהשתלות, מחיבור למכונת הנשמה וגם מהחייאה. ההימנעות מטיפולים מותרת רק אם החולה מבקש זאת, או במקרה שהחולה נמצא במצב של חוסר הכרה, אם מעריכים בני המשפחה שזהו רצון יקירם.
ההלכה היהודית מתנגדת להמתת חסד אקטיבית, אך תומכת במוות בכבוד על ידי הימנעות משימוש באמצעים מלאכותיים להארכת חייו של החולה הסופני.