מאבקים בארץ

המקרה הראשון בישראל. בשנת 1987 החולה גדעון נקש, החולה במחלת ניוון שרירים פנה לבג"ץ, בבקשה לנתקו ממכונת הנשמה. בקשתו נדחתה לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה כי נקש הסכים לביצוע הניתוח שהאריך את חייו.

בשנת 1987 התינוקת שפר, חולת טיי-זקס פנתה באמצעות הוריה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בבקשה להימנע מטיפול רפואי. בשנת 1988 השופט מצא פסק לדחות את הבקשה למניעת טיפול. בשנת 1988 הוגשה עתירה נוספת בעניינה לבג"ץ, השופט מנחם אילון דחה את הבקשה משני נימוקים: לא הוכח שהילדה סובלת ונוצרו חילוקי דעות בין האב לבין האם בעניין הניתוק. התינוקת נפטרה בטרם פרסום פסק הדין.

בשנת 1990 נפסקה פסיקה ראשונה שהסכימה עם עתירתו של חולה. השופט המחוזי אורי גורן פסק כי רופאיו של בנימין אייל שחלה בניוון שרירים רשאים להיענות לבקשתו ולא לחברו למכונת הנשמה. גם הרב הראשי של תל אביב באותה העת, הרב לאו, הצטרף להסכמה לא לחבר את החולה למכשיר, אולם הגביל את הסכמתו רק למקרה זה.

במאי 1992 אישר שופט בית המשפט המחוזי משה טלגם, בצעד חסר תקדים, לא לחבר חולה למכשיר החייאה. הצו הוצא לבקשת מרים צדוק (50) שחלתה ארבע שנים קודם לכן באלצהיימר. בזמן שנעתר טלגם לבקשתה, הייתה מרים צדוק מחוסרת הכרה. ההתקדמות בעניין היא מעבר מכיבוד רצון של חולה צלול לכיבוד רצון עבר של חולה מחוסר הכרה (עתירתה של צדוק הוגשה לביהמ"ש בשנת 1990). בפסק הדין קבע השופט טלגם שיש להימנע מחיבור למכשור. זוהי הכרה ברצונו ובזכותו של החולה. במקרה דנן חשוב להדגיש שפסק הדין ניתן ע"פ בקשת החולה (באמצעות קלטת) משנת 1990 בהיותה בהכרה מלאה. זו הייתה הפעם הראשונה שבית המשפט הכיר במושג Living Will - צוואה בחיים. צדוק, לפני תפישה זו כבר אינה בחיים, לכן קיבלה צוואתה את התוקף המשפטי המבוקש. ובמקרה של צדוק אסר השופט על הרופאים לחבר את החולה למכשירי ההחייאה. כאן אין רשות, אלא חובה.

בשנת 1993 פנתה רחל צעדי, חולת כליות סופנית לביהמ"ש המחוזי בת"א, בבקשה שלא לחברה למכונת דיאליזה. השופט אורי גורן נעתר לבקשתה. זהו מתן היתר למניעת טיפול ולא הפסקתו.

בשנת 1995 פנה ישראל גלעד, חולה במחלת ניוון שרירים לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, בבקשה שלא לחברו למכשור הנשמה. השופט רבלין אישר את רצונו של החולה.

בשנת 1995 פנתה פלונית חולה במחלת טרשת נפוצה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בבקשה שלא לחברה למכשור הנשמה. השופט קלינג קבע בפסק הדין שיש להעתר לבקשת החולה.

בינואר 1996 אסר בית המשפט לחבר שני חולים סופניים למכונת החיאה. שניהם לקו בניוון שרירים. אחד מהם היה איתי ארד, טייס קרב. לבקשה נילוו חוות דעת פסיכיאטריות הקובעות כי בקשתם ניתנה בדעה צלולה. השופט טלגם החליט כי עד להכרעה הסופית, אין לחבר את החולים למכשור החייאה ולהתערב במצבם הרפואי בניגוד לרצונם והסכמתם. השופט הדגיש: " עובדתית ברור שמרגע שיעשה חיבור למכשור החייאה ישתנה מצבו של המבקש שינוי עקרוני ואין דומה ניתוק ממכשור לאי חיבורו "... בשנת 98 עתר איתי ארד בשנית לבית המשפט בבקשה שזה יורה לנתק אותו ממכונת הנשמה אליה היה מחובר על מנת שימות ממחלתו. באוקטובר 1998 לאחר שהשופט טלגם קיבל את עתירתו של ארד, ניתק אותו פרופסור אבינועם רכס ממכונת הנשמה. אחר כך הזריק לו רכס חומר מרדים כדי שלא יאלץ לחוות את ייסורי גסיסתו ואת תחושת המחנק שבניתוק ממכונת ההנשמה. 24 שעות לאחר שנותק ממכונת ההנשמה נפטר איתי ארד ממחלתו.

1996 מרים ביבס, חולה בנפחת הריאות (אמפיזמה), פנתה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בבקשה שלא לחברה למכשור הנשמה. השופטת סירוטה נענתה לבקשתה. מרים ביבס, שחתמה על טופס "הצוואה בחיים" הייתה חברה בעמותת ליל"ך. בשנת 2002 נפטרה ביבס בביתה ממחלתה.

בשנת 1997 עתרו בוורלי וזאב איכר לבית המשפט בבקשה לא לנתח שוב את בנם להשתלת צנתר לדיאליזה ולא להאריך את חיי בנם שסבל מפיגור שכלי עמוק וממחלת כליות קשה בגללה הזדקק לניתוחים רבים ולהחדרה חוזרת של צנתרים. בימ"ש השלום פסק נגדם, השופט אורי גורן מבית המשפט המחוזי קיבל את ערעורם של ההורים, לאחר ששוכנע שטובת הילד לנגד עיניהם. אולם בית המשפט העליון בהרכב של תשעה שופטים, קיבל את ערעור המדינה על החלטתו של השופט גורן בטענה שהאוטונומיה של ההורים על גידול ילדיהם אינה בלעדית ובית המשפט רשאי להתערב בה, אם הוכח שטובת הילד דורשת זאת, גם אם כוונת ההורים כנה. בית המשפט העליון פסק על החזרתו של התיק לבית המשפט לענייני משפחה, אולם בשלב זה תש כוחם של ההורים (לאחר שגם אבי המשפחה חלה בסרטן), והם החליטו להפסיק את המאבק המשפטי. בשנת 1999 לאחר 14 ניתוחים של החדרת צנתר, נפטר בנם של בוורלי וזאב איכר לאחר שחלה הדרדרות במצבו, והרופאים החליטו מיוזמתם להפסיק את הטיפול ולא לנתח אותו להחדרת צנתר נוסף לדיאליזה.

בשנת 1997 אישר בית המשפט את בקשתם של זוג הורים לילד בן 8, אשר סבל מפיגור שכלי ומחלות סופניות, שלא להאריך את החיים באופן מלאכותי. השופט אורי גורן פסק, בניגוד להחלטות קודמות שכפו על ההורים לאשר טיפול, שאכן קיים עקרון "קדושת החיים" אולם במקרה דנן, חיי הקטין אינם חיים כלל ואין לכפות עליו את המשך הסבל.

בשנת 1997 נענה ביהמ"ש לבקשת הורים שלא להאריך את חיי תינוקם בן הארבעה חודשים, שהיה מצוי בתרדמת. בספטמבר אותה שנה נפטר התינוק מדום לב.

בשנת 1998 פנתה עדית מאיר, חולה בניוון שרירים, לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בבקשה שלא לחברה למכשור הנשמה לכשיהיה קיומה תלוי בו. בנוסף ביקשה שאם תחובר - יופסק החיבור לכשיתברר כי אין למבקשת אפשרות לקיים חיים ללא הנשמה מתמדת. בקשתה נדחתה והיא נפטרה בטרם הגשת הערעור.

בשנת 1999 ביקשה חולה מחוסרת הכרה באמצעות בנה להפסיק להזינה באמצעים מלאכותיים. היא הייתה חולה סיעודית קשה, שהייתה מרותקת לכיסא גלגלים וסבלה מהדרדרות שכלית סופנית. האישה לקתה באירוע מוחי והפכה לצמח והמשיכה לחיות ללא עזרת מכשירי החיאה. בשל היותה מחוסרת הכרה לא יכלה החולה לבלוע מזון והיה צורך לחברה למכונת הזנה. השופט טלגם קבע תקדים כשאישר לנתק את החולה ממכשיר ההזנה שלה. המדינה עתרה לבג"ץ וזה ביטל את פסיקתו של טלגם.

בשנת 1999 פנתה נחמה שמחי חולה בניוון שרירים לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בבקשה לנתקה ממכשור הנשמה. לאחר שצפה בקלטת וידאו של החולה בה היא מבקשת שלא לחברה השתכנע השופט טלגם שהחולה מבינה את ההליך ופסק לנתקה ממכשור ההחייאה.

בשנת 1999 פנתה חולה לביהמ"ש המחוזי בחיפה, בבקשה שלא לחברה לבלוני חמצן. השופט יצחק יעקובי שווילי, שהגיע לביה"ח לבקר את החולה, פסק שיש לכבד את רצונה והורה לרופאים להמנע מחיבור למכשור. האישה נפטרה כעבור ימים אחדים.

בשנת 1999 הגישה וייץ אסתר, חולה בניוון שרירים, לביהמ"ש המחוזי בתל אביב בקשה לניתוק עתידי ממכשור החייאה.

בשנת 1999 פנה מלמה סמי חולה במחלת ניוון שרירים לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בבקשה שלא לחברו למכשור החייאה כשמצבו העתידי יחמיר. השופט גור נענה לבקשתו.

אירוע שני בישראל של ניתוק חולה ממכשור החייאה היה בשנת 2001, כאשר חולה במחלת ניוון שרירים פנתה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בבקשה לנתקה ממכשור החייאה אליו הייתה מחוברת במיטתה בביתה. השופט אורי גורן נענה לבקשת החולה, קבע כי הרופא שינתקה יהיה חסין מפני תביעה והורה על ניתוקה מהמכשור. הניתוק התקיים בביתה ע"י רופאים.

אירוע שלישי בישראל של ניתוק חולה ממכשור החייאה היה בשנת 2002, כאשר חולה בניוון שרירים פנה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בבקשה לנתקו ממכשור החייאה. לבקשתו נלוותה חוות דעת רפואית ופסיכיאטרית. השופט נסים ישעיה נענה לבקשה. חשוב להדגיש, שהחולה הינו שומר מצוות ובקשתו כובדה גם ע"י הרב. היועץ המשפטי לממשלה לא התנגד והליך הניתוק בוצע.

באוקטובר 2002 פנה חולה בניוון שרירים בן 35, המטופל בבי"ח רמב"ם, חיפה, לביהמ"ש המחוזי בת"א, בבקשה לנתקו ממכשור החייאה בבוא העת. השופט אורי גורן, נשיא ביהמ"ש המחוזי, הכיר בזכות החולה להתנתק מהם בבוא העת ובהתאם לרצונו. ביהמ"ש קבע , שהחולה לא יאלץ לפנות שוב לביהמ"ש כשירצה להתנתק מהמכשור. בעבר הכירו בתי המשפט בזכותם של חולים סופניים להתנתק, אולם אז דובר על ניתוק מיידי, או על אי חיבור עתידי. השופט גורן כתב בפסק הדין, כי לפני שפעולות ההתנתקות תבוצע יש לקבל חוות דעת פסיכיאטרית של מנהל המחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם, שבה יצוין שזהו רצונו האמיתי והסופי של החולה. את פעולת ההתנתקות יבצעו הרופאים.

יש לציין שעל אף התעוררות המודעות לנושא במהלך השנים, הנצחונות בבתי המשפט והמאבק הציבורי, עדיין אנו נתקלים בכל שנה בזוגות של קשישים וחולים סופניים שמחליטים ליטול את חייהם במו ידיהם, במקום להסתבך בערכאות משפטיות.