מזווית אישית

ניצחונם של איתי ארד, טייס קרב לשעבר ו - י', פנסיונר בן 70, בשיתוף עם עמותת ליל"ך, במאבקם למנוע את חיבורם למכונות מאריכות חיים

איתי ארד לשעבר טייס קרב, סבל במשך שלוש שנים מניוון קשה של מערכת השרירים. המחלה מתאפיינת בשיתוק ההולך ומתפשט לשרירי הפנים, הבליעה, הנשימה, ושרירי הידיים והרגליים. בשלב הסופני החולה אינו יכול לבלוע, להשתעל, לדבר או לנשום "חייו נהפכים לגיהינום עלי-אדמות. מהלך זה ידוע כבלתי הפיך" (פרופ' שלמה שיבולת).

איתי ארד הגיע במחלתו לשלב של שיתוק כמעט מוחלט. בקשתו שלא לחברו למכונות מאריכות חיים, נתמכה על ידי ד"ר אבינועם רכס שכתב: "השימוש באמצעים מלאכותיים כלשהם יאריך את סבלו של החולה מבלי שיהא במקביל ולו צל של תקווה, כי ניתן יהא להחזיר לו את בריאותו. בקשתו של איתי ארד היא להישאר בביתו ככל האפשר ולקבל תרופות וטיפולים אך ורק לצורך הרגעה ושיכוך כאבים".

בקשתו של י' בן השבעים דמתה לבקשתו של איתי ארד. רצונו של י' היה להקל על החלטת בית המשפט, והוא מסר כי הוא מוכן להשאיר את ההחלטה בבוא העת בידי שני רופאים, אחד מטעמו ואחד מטעם בית החולים. והיה אם יתגלעו ביניהם חילוקי דעות הוא מבקש את מינויו של רופא שלישי ע"י בית המשפט.

העותרים יוצגו ע"י עו"ד יצחק חושן ועו"ד רונית תירוש. בהחלטת השופט משה טלגם, סגן נשיא בית המשפט המחוזי, אוחדו שני התיקים לאחד. כמו-כן, בהחלטת ביניים אסר טלגם על חיבורם של השנים למכשירי החייאה ועל התערבות אחרת כלשהי במצבם הרפואי בניגוד לרצונם ולהסכמתם. הוא גם קיבל כעובדה את שפיות דעתם המלאה בעת הגשת הבקשות.

קופת חולים ונציגת המדינה גילו הבנה לבקשת העותרים, וכתבו: "מוסכם על המשיבים שבמידה ויוכח שההוראה ניתנה בצלילות ובמודעות לתוצאותיה - יינתן לחולה רק טיפול שיקל על סבלו ולא יאריך את חייו - ולא שום טיפול חריג שימנע את התהליך הטבעי של המוות". נציגות המדינה הוסיפה שלדעתה אין צורך בהכרעה משפטית אלא יש להשאיר את ההכרעה בידי רופאיהם של העותרים.

השופט טלגם החליט להכריע משפטית. בהכרעתו קיבל במלואן את בקשות העותרים ובכך יצר תקדים משפטי בישראל. בהחלטתו כתב בין השאר: "… הכל מסכימים שבמקרה זה - החלטתם של המבקשים ניתנה בצלילות דעת מלאה ותוך מודעות לתוצאותיה, ואף תוך מודעות לסבל הבלתי נמנע שבתהליך הטבעי אותו מבקשים שניהם למנוע. בעניינינו לא מועיל להם שרצונם הובא בשעה של צלילות דעת, עדיין עומדים להם למכשול אינטרסים לא פחות חשובים הראויים להגנה: האינטרס של שמירה על חיי-אדם והאינטרס של ההגנה על מקצוע הרפואה. בשם אינטרסים אלה התיר בית משפט אחר את הפגיעה בשלמות גופו של אדם, ע"י ניתוח למרות התנגדותו. … הועלתה הטענה שמלבד תפקידו של הרופא להאריך ולשפר חיים, הרי הסכמתו של החולה למות תמנע "את המחקר ואת הקידמה בפיתוח שיטות טיפול יעילות למניעת כאב וסבל". כל מה שאני יכול לומר לגבי טענה זו [הוא] שאינני יכול לתאר לעצמי כיצד מתיישב שיקול זה עם "כבוד האדם" שאנו דוגלים בו, וכיצד יעלה על הדעת לכוף חולה שלא הסכים לכך להישאר בחיים, כדי שהמחקר והקידמה יוכלו לפתח שיטות טיפול יעילות למניעת כאב וסבל על חשבונו. … כבוד האדם פירושו שלא לבייש ולבזות את צלם האלוהים שבאדם. ונראה לי שאי כיבוד רצונו של אדם שלא להתגלגל לנוולות של צמח או של משותק הניזון ומונשם בעל כורחו, אינו בגדר שמירת צלם האדם, ואפילו אם אנו מחשיבים כערך עליון את קדושת חייו. החיים והכבוד שניהם ערכים שווים בהקשר הזה, ואני מסכים בכל הכבוד הראוי שאין לראותם מנוגדים זה לזה".

בשנת 98 עתר איתי ארד בשנית לבית המשפט בבקשה שזה יורה לנתק אותו ממכונת הנשמה אליה היה מחובר על מנת שימות ממחלתו. באוקטובר 1998 לאחר שהשופט טלגם קיבל את עתירתו של ארד, ניתק אותו פרופסור אבינועם רכס ממכונת הנשמה. אחר כך הזריק לו רכס חומר מרדים כדי שלא יאלץ לחוות את ייסורי גסיסתו ואת תחושת המחנק שבניתוק ממכונת ההנשמה. 24 שעות לאחר שנותק ממכונת ההנשמה נפטר איתי ארד ממחלתו.


מאבקה של טלילה שפר בשיתוף עם עמותת ליל"ך, לאפשר לבתה יעל שפר, למות בכבוד

יעל שפר נולדה לטלילה ויאיר שפר לאחר שנים של ניסיונות להרות. בזמן ההריון נאלצה טלילה להיות בשמירת הריון במשך 5 חודשים. יעל נולדה בפברואר 1986. עשרה חודשים לאחר הלידה ניכר שמשהו אינו כשורה בתפקודה של הילדה. ביעל ניכרו סימנים של נסיגה מוטורית, בעיות נשימה ודלקות ריאות חוזרות. לאחר סידרת בדיקות קבעו הרופאים שיעל סובלת ממחלת הטיי-זקס, מחלה סופנית שתמית את יעל בתוך כ - 3 שנים ומאופיינת בעיוורון, נסיגה בהתפתחות, הפרעות בליעה, שיתוק, פרכוסים, ניוון, ולבסוף הפרעות במחזור הדם, בנשימה ובלב, שסופן מוות.

הסימפטומים המתוארים הופיעו כולם ביעל התינוקת, ובמהלך התקפה קשה של חוסר נשימה, אושפזה יעל בבית החולים הממשלתי בצפת, שם הוזנה באופן מלאכותי, ממתינה ליום מותה.

במשך שמונה חודשים קשים הייתה יעל מאושפזת בבית החולים, עד שגמלה החלטה בליבה של אמה, טלילה, לפנות לבית המשפט בבקשה שלא להאריך את סבלה של הילדה. הוגשה עתירה ראשונה מסוגה לבית המשפט המחוזי בת"א על ידי עו"ד יצחק חושן, בשם יעל שפר ואגודת ליל"ך (בשמה הקודם - האגודה למען זכות האזרח על חייו) נגד בית החולים בצפת. בית המשפט התבקש לתת פסק דין הצהרתי הקובע "שכאשר יוחמר מצבה הבריאותי של הילדה עקב כל מחלה שתחייב סיוע נשימתי, עירוי של תרופות, או כל טיפול תרופתי אחר, זולת משככי כאבים, תהיה יעל זכאית באמצעות אמה כאפוטרופוס טבעי לסרב לקבל טיפולים כאלה". בעתירה הוסיף עו"ד חושן: "איננו מבקשים המתת חסד ולא לזרז או להחיש את מותה. אנחנו רוצים למנוע אך ורק סבל מיותר. הרי כל חוות הדעת קובעות שהיא בלאו הכי תמות תוך מספר חודשים; רק שלא יתנו לה טיפול שיעצור את התהליך הטבעי". השופט אליהו מצא, החליט לדחות את העתירה על הסף. בנימוקיו כתב מצא, לגבי הסוגייה של זכות החולה הסופני למיתה טבעית, כי מילויה עלול לגרום לרופאים המטפלים לעבור עבירה פלילית. כמו כן קבע מצא כי "זכותם וחובתם של ההורים לדאוג לצרכי הקטין כוללות את החובה לדאוג לרפואת הקטין, אך לא את הזכות למיתה טבעית. הסמכות של נציג בדבר הנוגע לעצם קיומו אינה כלולה במוסד האפוטרופסות".

טלילה שפר בשיתוף עם עמותת ליל"ך, ערערה על פסיקתו על השופט אליהו מצא בפני בית המשפט העליון. נציגה, עו"ד חושן, טען בפני השופטים מנחם אלון, יעקב מלץ וחנוך אריאל, כי חוק האפוטרופסות כולל את חובתם וזכותם של הורים לדאוג לצרכי הקטין, "בין צרכיה של יעל שפר החולה, קיים גם הצורך לא להמשיך לחיות, למעשה היא זו הפונה בבקשת סעד לבית משפט זה ואמה רק פועלת בשמה".

לאחר שדנו בבקשה דחו השופטים את העתירה. וטלילה העייפה והמאוכזבת החליטה לוותר על בקשה לדיון בבג"ץ בהרכב מורחב.

יעל שפר חייתה עוד מספר חודשים של ייסורים והלכה לעולמה באביב 1989. לעולם לא ניתן יהיה לדעת מה הרגישה, כמה סבלה, ומה הייתה אומרת לו ניתן היה לשאול לדעתה.

(מתוך הכתבה "חייה ומותה של הילדה יעל שפר", מאת אפרים לבנון, גיליון ספטמבר 1995 של כתב העת "חיים בכבוד" בהוצאת עמותת ליל"ך)


רחל צעדי

בשנת 1993 ביקשה רחל צעדי מנכדתה לקחת אקדח ולירות בה.
רחל צעדי, חולה במחלת כליות קשה, לא רצתה להמשיך ולחיות. "אם אלוהים אוהב אותי, שייקח אותי. אני לא רוצה להיות מושפלת ולא רוצה שתחליפי לי חיתולים", אמרה לבתה עופרה.
חמישה חודשים קודם לכן הודיעו הרופאים המטפלים ברחל צעדי בבית-החולים "קפלן", שאין מרפא למחלתה הקשה וכי מצבה ילך ויתדרדר. בכל פעם שחשה רחל ברע, ביקשה למות. רחל לא ידעה שילדיה פנו לבית המשפט בבקשה לנתקה מן המכשירים שהאריכו את חייה בצורה מלאכותית. על פנייתם לבית המשפט אמרו ילדיה: "זו ההחלטה שלה, והיא קיבלה אותה ברגע שהתברר לה שהיא חולה סופנית".
שופט בית המשפט המחוזי אורי גורן ביקר את רחל צעדי בבית החולים, וניסה לדבר עמה על מצבה. לאחר שהתרשם השופט ממצבה, קיבל את עתירתה נגד קופת חולים, וטיפולי הדיאליזה הופסקו.


מרים צדוק

מרים צדוק חלתה במחלת האלצהיימר. עם מחלתה הפכו החיים עם מרים ל"לוויה מתמשכת", אמר בעלה, יהושע צדוק. "כולנו ראינו איך מרים החזקה והדומיננטית הופכת להיות אבק אדם".
בשנת 1991 חתמה מרים צדוק על תצהיר, בו ביקשה שלא להאריך את חייה באופן מלאכותי, כאשר תגיע למצב הסופני במחלתה. מרים הייתה מודעת לסיכויה המעטים להחלים ממחלת האלצהיימר.
כאשר הוחמר מצבה, הועברה מרים לבית-חולים סיעודי. כאשר איבדה את הכרתה, הבחין יהושע צדוק שמרים חוברה לבלוני חמצן ולאינפוזיות. יהושע צדוק פנה אל יועצה המשפטי דאז של עמותת ליל"ך, עו"ד יצחק חושן, שפנה אל היועץ המשפטי לממשלה. במקרה עצמו הכריע השופט משה טלגם, שהאזין לקלטת בה ביקשה מרים צדוק שלא להאריך את חייה. השופט טלגם קבע שיש לכבד את רצונה. בית החולים לא יחבר את מרים צדוק למכשירים מאריכי חיים, ויימנע מכל פעולה חודרנית אחרת. עתירתה של מרים נתקבלה. הייתה זו הפעם הראשונה בה נתנה החלטה של שופט על סמך תצהיר, שקדם למצבו הסופני של החולה.


בנימין אייל

בנימין אייל חלה במחלת ניוון שרירים. אייל היה חולה סופני, וביקש שסבלו לא יוארך ושלא יחובר למכשיר הנשמה מלאכותית כאשר לא יוכל לנשום עוד בכוחות עצמו. אייל באמצעות עו"ד יצחק חושן לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ועתירתו נתקבלה. הייתה זו הפעם הראשונה בה נתקבלה עתירה שהוגשה על ידי חולה סופני, שביקש לסיים את חייו. הייתה זו הפעם הראשונה שבית משפט בישראל קבע שלא קיימת חובה אתית ומשפטית על רופאים לנקוט באמצעים רפואיים מלאכותיים, כאשר אין תכלית רפואית באמצעים אלו, וכי תוצאתם הארכת תהליך של גסיסה, שממנה אין חזרה.

מרים ביבס

מרים ביבס אובחנה כחולה במחלת נפחת הריאות - מחלה חשוכת מרפא, לפני שש שנים. בשלביה המתקדמים תחייב המחלה לחבר את מרים ביבס להתחבר למכונת הנשמה. פרקליטה של ביבס, עו"ד יצחק חושן, תבע מבית המשפט המחוזי בתל-אביב להצהיר כי כאשר תגיע מרים ביבס למצב של "מוות קליני", לא יוארכו חייה באופן מלאכותי.
לחילופין, התבקש בית המשפט להצהיר על זכותה של ביבס לא להיות מחוברת למכונת הנשמה, אם יהיה בכך צורך. המדינה התנגדה לתביעה, אך בפסק הדין של השופטת סירוטה נכתב כי אין צורך בהצהרה של בית המשפט בדבר זכותה של ביבס לבקש לא להאריך את חייה באופן מלאכותי, משום שבקשה זו תכובד ממילא כאשר תגיע ביבס למצב סופני, על פי הנורמות שקבע מנכ"ל משרד הבריאות.

פסיקת רבנים

בשנת 1995 פרסמה בחשאי קבוצת רבנים ופוסקי הלכה רשימת הנחיות, המתייחסות לטיפול בחולים סופניים. מההנחיות עולה כי ההלכה מתירה לרופאים המטפלים בחולים סופניים, לנקוט בפעולות שיביאו למותם של החולים באופן עקיף.
הרבנים התירו להימנע מטיפולים כימותרפיים, מניתוחים ומהשתלות, מחיבור למכונות הנשמה וגם מהחייאה. ההימנעות מטיפולים מותרת רק אם החולה מבקש זאת, או במקרה שהחולה נמצא במצב של חוסר הכרה, אם מעריכים בני המשפחה שזהו רצון יקירם.