בא כוח, מיופה כוח, אפוטרופוס

בא כוח, מיופה כוח, אפוטרופוס – מה ביניהם?

מאת השופט בדימוס אליהו מצא, נשיא ליל"ך

 

רבים תוהים: מה בין "בא כוח¨, כמשמעו בחוק זכויות החולה, לבין "מיופה כוח" כמשמעו בחוק החולה הנוטה למות? ומה בין שני אלה לבין "אפוטרופוס" בכל אחד משני החוקים?

"בא כח" ואפוטרופוס בחוק זכויות החולה

סעיף 13(א) לחוק זכויות החולה קובע, כי "לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת". להלן, בסעיף 14, מורה החוק, כי הסכמת מטופל לקבלת טיפול רפואי יכול שתינתן בעל פה, או אף בדרך של התנהגות, אך לגבי טיפולים רפואיים מסוימים (שפורטו בתוספת לחוק) מחייב החוק שהסכמתו תינתן בכתב; ובהיעדר אפשרות לכך, שהיא תינתן בנוכחות שני עדים ותתועד בכתב. סעיף 16 לחוק קובע כי "מטופל רשאי למנות בא כוח מטעמו שיהיה מוסמך להסכים במקומו לקבלת טיפול רפואי". שר הבריאות, שהחוק הסמיכו "לקבוע הוראות לעניין אופן מתן ייפוי הכוח", לא עשה שימוש בסמכות שהוענקה לו, אך מהוראת הסעיף ש"בייפוי הכוח יפורטו הנסיבות והתנאים שבהם יהיה בא הכוח מוסמך להסכים במקומו של המטופל לטיפול רפואי", מתחייבת המסקנה שכוונת המחוקק היא לייפוי כוח בכתב; משמע, כי אין די בהרשאה הניתנת על פה.

חוק זכויות החולה אינו מבחין בין חולה הכשיר למתן הסכמה לבין חולה שאינו כשיר לכך, מחמת היותו קטין או פסול דין. אך מהוראת סעיף 15(א-ב) לחוק ניתן להסיק, כי אפוטרופוס של חולה שהוא קטין או פסול דין רשאי להסכים, או להתנגד, שלחולה יינתן טיפול רפואי. ככלל, ובכפוף לחריגים, הוריו של קטין הינם אפוטרופסיו הטבעיים וחלה עליהם חובה לפעול, יחדיו, בכל עניין לטובתו. גם מי שמונה על ידי בית המשפט כאפוטרופסו של חולה שהוא קטין או פסול דין חייב לפעול לטובתו. ואף שהדבר לא צוין בחוק זכויות החולה במפורש, ברי שהכוונה למי שמונה על ידי בית המשפט כ"אפוטרופוס לגוף" של החולה.

"מיופה כח" ואפוטרופוס בחוק החולה הנוטה למות

הסדריו של חוק החולה הנוטה למות הם יותר מורכבים. סעיף 4 לחוק זה מורה כי "חזקה על אדם שהוא רוצה להוסיף לחיות, אלא אם הוכח אחרת. הימנעות ממתן טיפול לחולה שנקבע לגביו (על ידי"רופא מוסמך" כמשמעו בחוק) שהוא נוטה למות, מותנית בקיום ראיה המוכיחה מעבר לספק סביר שרצון החולה הוא שחייו לא יוארכו. לעניין הדרך להוכחת רצונו של חולה הנוטה למות, שלא לקבל טיפול שיאריך את חייו, מבחין החוק בין חולה שהוא "בעל כשרות" לבין חולה ש"אינו בעל כשרות". חולה בעל כשרות הוא חולה שמלאו לו 17 שנים, שלא הוכרז פסול דין והמסוגל להביע את רצונו. חולה בעל כשרות יכול לסתור את חזקת החוק בדבר רצונו להוסיף ולחיות, על ידי כך שיביע במפורש את רצונו שחייו לא יוארכו. חולה שאינו בעל כשרות הוא חולה שמלאו לו 17 שנים, אשר במועד הקביעה כי הוא נוטה למות שוב אינו מסוגל להביע רצון שלא לקבל טיפול רפואי להארכת חייו; אם מפני שאינו שרוי בהכרה, או שהכרתו מעורפלת, ואם מפני שאין לו היכולת הפיזית לומר את דברו. מסקנה בדבר רצונו של חולה כזה, שלא לקבל טיפול שיאריך את חייו, יכול הרופא האחראי להעלות, בין היתר, מהנחיות רפואיות מקדימות שנתן החולה בעודנו כשיר, או מהחלטת מיופה כוחו של החולה, שמונה על ידי החולה בהתאם לחוק.

"מיופה כח" ו"בא כח" – ההבדל באופן המינוי

בחוק החולה הנוטה למות בחר המחוקק להשתמש במונח "מיופה כוח", להבדיל מ"בא כוח",בו נעשה שימוש בחוק זכויות החולה. להבדל במינוח אין משמעות שכן המדובר במונחים נרדפים. אך אופן המינוי של כל אחד מן השניים שונה בתכלית: בעוד שלמינוי "בא כוח" (לעניין חוק זכויות החולה) די בעריכת ייפוי כוח בכתב, בו יפרט החולה את הנסיבות והתנאים שבהם יורשה בא כוחו להסכים שיינתן לו טיפול רפואי, תוקף מינויו של "מיופה כוח"  (לעניין חוק החולה הנוטה למות), וסמכותו לייצג את רצון החולה שחייו לא יוארכו, מותנים בכך שייפוי הכוח ייערך על פי הנוסח הקבוע בנספח ב' לחוק, הדומה במבנהו לנספח א' לחוק, המיועד לעריכתן של הנחיות רפואיות מקדימות. ייפוי כוח כזה יש לערוך, לאחר קבלת הסבר ומידע נדרשים מרופא, ויש לחתום עליו בפני שני עדים. כן יצוין כי תוקפו של ייפוי כוח כזה (בדומה לתוקפן של הנחיות רפואיות מקדימות) מוגבל לחמש שנים, ומי שערך ייפוי כוח כזה יכול להפקידו למשמרת במאגר של משרד הבריאות (בין בנוסף להנחיות רפואיות מקדימות ובין בלעדיהן).

אפוטרופוס לקטין וחסוי בחוק החולה הנוטה למות

חוק החולה הנוטה למות כולל הוראות מיוחדות להסדרת נושא הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות שהוא קטין או  חסוי. "קטין", כמשמעו בחוק, הוא מי שטרם מלאו לו 17 שנים. ביחס לחולה קטין, שנקבע לגביו שהוא נוטה למות, מורה החוק כי הוריו של החולה מוסמכים לייצגו, בין לעניין הארכת חייו ובין לעניין הימנעות מהארכת חייו. גם מי שמונה על ידי בית המשפט כ"אפוטרופוס לגוף" של חולה קטין, והוא בבחינת אדם קרוב לו, רשאי להשמיע את עמדתו בעניין זה, והרופא האחראי רשאי לפעול על פיה. בהיעדר הורים או אפוטרופוס שהוא גם אדם קרוב, תכריע בעניינו של הקטין הוועדה המוסדית. עם זאת יצוין, כי בין אם יש לקטין ובין אם אין לו הורים או אפוטרופוס, זכאי הקטין עצמו להשתתף בדיון לקראת קבלת החלטה בעניינו, אם הוא מודע למצבו ומבקש להשמיע את עמדתו; ובלבד שהרופא האחראי קבע שכושרו ובשלותו השכליים והנפשיים מאפשרים לשתפו. בהתקיים תנאי זה, ואם הרופא האחראי השתכנע שהדבר לא יגרום נזק לבריאותו הגופנית או הנפשית של הקטין, חלה עליו חובה למסור לקטין מידע המתייחס למצבו. ואולם בטרם יקבל איזו מן ההחלטות האמורות ביחס לקטין הנוטה למות, חייב הרופא האחראי להתייעץ עם הורי הקטין, עם אפוטרופסו ,עם המטפלים בו, עם רופאים רלוונטיים או מומחים לעניין, וככל האפשר גם עם רופאו האישי של החולה הקטין.

אם חולה קטין שמלאו לו 15 שנים, שהוכרז "נוטה למות", מבקש להימנע מהארכת חייו, תכריע בדבר ועדה מוסדית. על הוועדה לשמוע גם את עמדת הקטין, ואם שוכנעה שהדבר יהיה לטובתו רשאית היא להורות שלא ליתן לו טיפול מאריך חיים. עניינו של קטין יובא להכרעת הוועדה המוסדית גם במקרה בו התגלעו חילוקי דעות בינו לבין הוריו, או אפוטרופסו, או בין מי מהם לבין הרופא האחראי, בשאלה מה מחייבת טובתו.

"חסוי" הוא מי שבשל מוגבלות שכלית או נפשית אינו מסוגל, דרך קבע, לדאוג לענייניו. המדובר הוא רק במי שגם בטרם נקבע לגביו כי הוא חולה הנוטה למות, לקה במגבלות האמורות. הדין לגבי חסוי דומה בעיקרו, אך אינו זהה, לדין החל על קטין. היינו, אם החסוי מבקש להימנע מהארכת חייו, יוכרע עניינו על ידי הוועדה המוסדית לאחר שמיעת כל הנוגעים בדבר, לרבות החסוי עצמו, ועל פי מה שתראה הוועדה כטובתו של החסוי. אם מונה לו על ידי בית המשפט "אפוטרופוס לגוף", חייב הרופא האחראי להיוועץ בו. אם הסכימו הרופא והאפוטרופוס, כי טובת החסוי מחייבת להעניק לו טיפול רפואי מאריך חיים, יפעל הרופא האחראי על פי ההסכמה. אך אם עמדת האפוטרופוס היא, כי טובת החסוי מחייבת להימנע מהארכת חייו, על הרופא האחראי להעביר את עניינו להכרעת הוועדה המחוזית.

מן האמור עולה שלהוריו ולאפוטרופסו של קטין חולה הנוטה למות יש מעמד יותר דומיננטי, בגיבוש החלטה להימנע מהארכת חייו של החולה, מזה הנתון בידי אפוטרופוס על חסוי הנוטה למות. בעוד שביחס לחולה קטין די שהרופא האחראי יקבל את עמדת ההורים, או האפוטרופוס, שהדבר הוא לטובת הקטין, כדי שיורה שלא להאריך את חיי החולה, הרי שביחס לחסוי הנוטה למות, גם אם שוכנע הרופא האחראי בצדקת עמדתו של האפוטרופוס, כי טובת החולה מחייבת שלא להאריך את חייו, אין בידו לקבל החלטה בעניין וחובה עליו להעבירו להכרעת הוועדה המחוזית.

קישורים